בשדרות ברנדוט, ממש ליד התחנה המרכזית, יש חור בקיר. פעם היה שם כספומט, אבל הוא התקלקל או משהו, או שסתם לא השתמשו בו, ובא טנדר עם אנשים מהבנק שלקחו אותו ואף פעם לא החזירו.
מישהו אמר פעם לאודי שאם צועקים לתוך החור הזה בקיר משאלה, אז היא מתמלאת, אבל אודי לא כל-כך האמין. האמת היא שפעם, כשחזר בערב מסרט, צעק לתוך החור בקיר שהוא רוצה שדפנה רימלט תהיה מאוהבת בו וכלום לא קרה. ופעם אחרת, כשהרגיש נורא לבד, צרח לתוך החור שהוא רוצה שיהיה לו חבר מלאך, ונכון שאחר-כך בא מלאך אבל הוא בכלל לא היה חבר, ותמיד היה נעלם כשהיה צריך אותו באמת. המלאך הזה היה רזה וכפוף וכל הזמן הלך עם מעיל גשם, שלא יראו לו את הכנפיים. אנשים ברחוב היו בטוחים שהוא גיבן. לפעמים, כשהיו לבד, היה מוריד את המעיל, פעם אפילו נתן לאודי לגעת לו בנוצות של הכנפיים, אבל כשהיו עוד אנשים בחדר נשאר תמיד לבוש במעיל. הילדים של קליין פעם שאלו אותו מה יש לו מתחת למעיל, והוא אמר שיש לו תרמיל עם ספרים לא שלו שפחד שיירטבו. בכלל, הוא כל הזמן היה משקר. הוא סיפר לאודי סיפורים שאפשר היה למות: על מקומות בשמים, על אנשים שכשהם הולכים בלילה הביתה לישון, משאירים את המפתחות בסטרטר של האוטו, על חתולים שלא מפחדים מכלום, שלא יודעים אפילו מה זה "קישתא".
איזה סיפורים היה ממציא, ועוד אחר-כך נשבע בחיי אלוהים.
אודי אהב אותו נורא והשתדל תמיד להאמין לו, אפילו הלווה לו כסף כמה פעמים כשהיה לחוץ. המלאך לעומת זאת, לא עזר לאודי בכלום, רק דיבר ודיבר ודיבר, וסיפר את כל הסיפורים המפגרים שלו. בשש שנים שהכיר אותו לא ראה אותו אודי שוטף אפילו כוס.
בזמן שאודי היה בטירונות והיה באמת צריך מישהו לדבר אתו, נעלם לו פתאוםהמלאך לחודשיים, וחזר אחר כך עם פרצוף לא מגולח של אל תשאל מה קרה. ואודי לא שאל. ובשבת הם ישבו עצובים עם תחתונים על הגג והתחממו בשמש. אודי הסתכל על הגגות האחרים עם החיבורים לכבלים ודוודים והשמים. הוא שם לב פתאום שבכל השנים שהם היו ביחד, לא ראה את המלאך עף אפילו פעם אחת. "אוליי תעוף קצת באוויר" אמר למאלך. "זה ישפר לך את המצב רוח".
המלאך אמר "עזוב, אנשים יכולים לראות".
"בחייאת" אמר אודי, "תעוף רק קצת, בישבילי". אבל המלאך רק הוציא קול מגעיל מהחלל של הפה וירק על הגג המזופת רוק מעורב עם לבן של ליחה.
על הגג שממלו הם ראו ילדים זורקים לרחוב שקיות מים. "אתה יודע, " חייך אודי, "פעם, כשהייתי קטן, עוד לפני שהכרתי אותך, הייתי עולה לכאן הרבה ומעיף שקיות על אנשים שעברו למטה ברחוב. הייתי משחיל אותם בדיוק ברווח של שני הגגונים," התכופף עכשיו אודי מעל המעקה והצביע על הרווח שבין הגגול של המכולת לחנות הנעליים. "האנשים היו מרימים את הראש למעלה ורואים גגון, לא היו יודעים מאיפה זה בא להם.
המלאך קם גם כן והסתכל על הרחוב, הוא פתח את הפה להגיד משהו. פתאום, אודי נתן למלאך דחיפה קטנה מאחור, והמאלך איבד את שיווי המשקל. זה היה סתם בצחוק, הוא לא רצה לעשות לו שום דבר רע, רק להכריח אותו לעוף קצת, בישביל הקטע. אבל המלאך נפל את החמש קומות כמו שק תפוחי אדמה. אודי הסתכל עליו המום, שוכב על המדרכה למטה. כל הגוף שלו בלי תנועה, רק הכנפיים מפרפרות פרפורים קטנים אחרונים כאלה, של לפני מוות. ואז הוא הבין פתאום שמכל הדברים שהמלאך אמר לו שום דבר לא היה נכון, שאפילו מלאך הוא לא היה\ סתם איש שקרן עם כנפיים.
No comments:
Post a Comment